קיצור תקופת תוכנית השיקום בהליכי חדל"פ

קיצור תקופת תוכנית השיקום בהליכי חדל"פ

 

אדם בהליך חדלות פירעון. נקבעה לו תוכנית לשיקום כלכלי. כעבור תקופה מסוימת, הוריו מעוניינים לסייע לו. נעשית פניה לבית המשפט ובה מבוקש לשלם בתשלום אחד את יתרת החוב בהתאם לתוכנית השיקום הכלכלית.

האם בית המשפט יאפשר ליחיד (חייב) להביא את ההליך לסיום מיידי בכפוף לתשלום יתרת  החוב כפי שנקבע בתוכנית לשיקום כלכלי?

האפשרות לקיצור תקופת השיקום שנקבעה בצו השיקום מוסדרת בסעיף 170 (א) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח – 2018 (להלן: "חוק חדל"פ") המורה כדלקמן:

(א) בית המשפט רשאי, לאחר ששקל את עמדת הנאמן והממונה בעניין, לשנות את הצו לשיקום כלכלי, אם השתנו הנסיבות או התגלו עובדות חדשות, ובכלל זה רשאי הוא –

(1) לקצר את תקופת התשלומים אם מצא כי מתקיימות לגבי היחיד נסיבות אישיות מיוחדות כאמור בסעיף 163(ב);

(2) להאריך את תקופת התשלומים לתקופה נוספת או לקבוע כי תקופת התשלומים לא תהיה קצובה בזמן, אם מצא כי מתקיימים התנאים בסעיף 163(ג) או (ד);

(3) לתת ליחיד הפטר לאלתר אם מצא כי מתקיימים התנאים שבסעיף 167.

היינו, האפשרות לקיצור תקופת השיקום נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ותישקל בכל מקרה לפי נסיבותיו.

סעיפים 170 (ד) – 170 (ה) לחוק חדל"פ מורים כדלקמן:

(ד)יחיד שנקבעה לו תקופת תשלומים, לא ימירם בתשלום חד-פעמי או בתשלומים גבוהים יותר המשתלמים בתקופה הקצרה מתקופת התשלומים שנקבעה בצו לשיקום כלכלי, אלא בדרך של הגשת בקשה לשינוי הצו לבית המשפט; בית המשפט רשאי לאשר שינוי כאמור רק אם הוכח להנחת דעתו כי המקור לתשלום אינו מנכסי קופת הנשייה.

(ה)  בית המשפט והממונה יקבלו החלטה לפי סעיף זה לאחר שניתנה לנושים הזדמנות להשמיע את טענותיהם.

היינו, תנאים הכרחיים לבירור בקשה לקיצור תקופת השיקום הינם היות מקור התשלום חיצוני ולא נכסי קופת הנשייה, על היחיד (חייב) להוכיח שינוי נסיבות / עובדות חדשות בגינם מוגשת הבקשה, והחלטת בית המשפט תינתן לאחר שיתאפשר גם לנושים ההזדמנות להביע את עמדתם.

קיצור תקופת השיקום הנה אינטרס ברור של כלל הצדדים המעורבים בהליך והדבר אף הובהר בהצעת החוק (הצ"ח הממשלה 1027, כ"ב באדר א' התשע"ו, 2.3.16, עמ' 690):

"פרקטיקה זו מיטיבה עם החייב מסיבות ברורות, והיא מיטיבה גם עם הנושים משום שהם מעדיפים לקבל את התשלום מוקדם יותר ולסיים את ההליכים" 

רבים המקרים, אם כן, בתיקי חדלות פירעון, בהם מוגשות בקשות לקיצור תקופת השיקום באמצעות תשלום יחיד ומיידי.

מתברר שוב ושוב, כי לאותו יחיד (חייב), שאך לפני זמן קצר לא הייתה יכולת לפרוע את חובותיו ואף ביקש לשלם תשלום נמוך בתקופת השיקום, מוצא לפתע מקור חיצוני המאפשר לו לסיים לאלתר את הליכי חדלות הפירעון.

יפים לעניין זה דברי כבוד השופט יוני לבני בחדל"פ 31796-04-20 אברמוב נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח' [פורסם בנבו].

"מצב שבו פרק זמן קצר יחסית לאחר קביעת תכנית פירעון –  שלרוב אינה כוללת אלא פירעון של חלק מוגבל, לעיתים נמוך, מן החוב בתשלומים חודשיים – מבקש היחיד לפרוע את מלוא התשלום שנקבע בעניינו בבת אחת, עלול לייצר לעיתים תחושה לא נוחה מנקודת המבט של הנושים. אלה עשויים לתהות כיצד תשלום שכזה מתיישב עם טענת היחיד שנמסרה אך לא מכבר, כי אין בכוחו לשלם אלא סכום מדוד מדי חודש, שמא יכולתו הכלכלית גבוהה יותר מזו שהשתקפה בדיון בצו השיקום" 

וכך קבע כבוד השופט רונן אילן בחדלפ 30980-04-20‏ דורון טהור נ' נדב שפירא [פורסם בנבו].

"לצד אותה אי נחת של הנושים ממצב זה של קיצור תקופת השיקום, גם אי הנחת של הציבור. זה אשר ודאי תוהה באותה המידה הכיצד זה נמצא שמי שאך אמש לא עמד בפירעון חובותיו, מוצא משאבים חיצוניים לצורך פירעון מיידי של אותו תשלום מופחת שנקבע כדי לאפשר לו הפטר מחובותיו…..

עוד יש לציין שלא בכדי, לא בשרירות, נקבע כי ברירת המחדל בקביעת תקופת השיקום תעמוד על 3 שנים (סעיף 163 (א) בחוק חדל"פ). תקופה זו נקבעה כביטוי לאיזון ראוי בין השאיפה להביא לשיקום היחיד לבין אותו "סיכון מוסרי" הגלום במצבים בהם לא ימצא היחיד כמי שמשלם מחיר ונוטל אחריות למצב אליו נקלע….

קיצור משמעותי של תקופת השיקום אם כן, עלול לשבש את אותה מלאכת איזון שבין שיקום היחיד לבין מתן ביטוי לאחריותו שלו למצב אליו נקלע. איזון אשר הביטוי לו הינה אותה תקופת שיקום של 3 שנים שנקבעה בחוק חדל"פ. הפרת איזון שמשמעותה חשש לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט.

גם לתחושה אפשרית זו של אי אמון במערכות המשפט והצדק יש ליתן משקל בבחינת בקשה שכזו לקיצור תקופת השיקום".

בית המשפט שוקל עוד את האינטרס השיקומי שביסוד הליכי חדלות הפירעון לרבות הקטנת הסיכוי לחזרת היחיד למצב של חדלות פירעון (ואפשרות לחיוב היחיד ליטול חלק בתוכנית "הכשרה להתנהלות כלכלית נכונה") לצד בחינת התנהלותו הכלכלית של היחיד לאורך תקופה ארוכה.

על בית המשפט "לוודא כי הפנים את משמעות אותו מצב אליו נקלע ובגינו אין באפשרותו לפרוע את חובותיו. לוודא כי הסדיר את התנהלותו הכלכלית כך שהוצאותיו יהיו תואמות את הכנסותיו. לוודא כי לעת קבלת ההפטר המיוחל מחובות העבר, מצוי היחיד במצב כזה המקטין ככל שניתן את האפשרות שיקלע שנית למצב של חדלות פירעון" חדלפ 30980-04-20‏ דורון טהור נ' נדב שפירא [פורסם בנבו].

ב-חדלפ 30980-04-20‏ דורון טהור נ' נדב שפירא [פורסם בנבו] בית המשפט הבהיר מה הוא שינוי הנסיבות הנדרש:

"נקודת המוצא היא שצו השיקום כבר מגלם את אותו איזון שבין כלל האינטרסים לקראת אפשרות מתן ההפטר ליחיד בחלוף תקופת השיקום, מוטל על שכמו של היחיד הנטל להראות את אותן נסיבות שהשתנו ובגינן הוא מבקש לקצר את תקופת השיקום.

ומשכך, נראה שיש קושי בניסיון לבסס בקשה לקיצור תקופת השיקום על נסיבות חייו של היחיד, או על האופן בו נקלע למצב של חדלות פירעון, או על הזמן שחלף מאז נקלע לחובות ופתח בהליכי חדלות הפירעון, או אף על התנהלותו מאז ניתן צו פתיחת הליכים. יש קושי בניסיון לבסס את הבקשה על עובדות שכבר היו ידועות עת נדונה תכנית השיקום ומן הסתם מגולמות בתכנית שכבר נקבעה.

בין כאלו נסיבות שהשתנו ניתן לציין אפשרות לשינוי במצב הבריאותי של היחיד. שינוי אשר עלול לפגוע בכושר ההשתכרות שלו. אפשר גם שהשתנו הנסיבות ביחס לתא המשפחתי של היחיד ולאלו אשר סמוכים על שולחנו. אלו שמושפעים ישירות מהיוותרות היחיד במצב של חדלות פירעון. אלו דוגמאות לשינויי נסיבות אפשריים במצב היחיד עצמו.

סוג נוסף של שינוי נסיבות אפשרי ביחס לנושיו של היחיד וקופת הנשייה. ניתן לתאר מצב בו יש ליחיד אפשרות לשפר את מצב הנושים ולהשיא את נכסי קופת הנשייה אל מעבר למצבת הנכסים הצפויה בתום תקופת השיקום שנקבעה. אל מעבר לעצם הקדמת התשלום שכאמור עלולה שלא לבטא איזון ראוי במכלול האינטרסים. אם באמצעות מקור חיצוני באפשרות היחיד להביא את קופת הנשייה לסכום העולה בצורה משמעותית על זה שצפוי היה להצטבר במהלך תקופת השיקום, עשוי מצב זה לבטא כזה שינוי נסיבות המבסס קיצור תקופת השיקום.

עוד ראוי לציין כי בבחינת בקשה שכזו ינתן משקל לזמן שחלף מאז מתן החלו הליכי חדלות הפירעון ומאז ניתן צו השיקום. כאשר ככלל השאיפה הינה לפרק זמן כולל של כ- 4 שנים מעת מתן הצו לפתיחת הליכים ועד לתום תקופת השיקום (כשנה שבמהלכה בוחן הנאמן את מצב היחיד ומוצעת תכנית שיקום ועוד 3 שנים של שיקום לפי ברירת המחדל בחוק חדל"פ), נראה כי ככל שאותה תקופה כוללת תתקרב לתקופה זו, כך יוקל הנטל הרובץ לפתחו של היחיד בביסוס הבקשה לקיצור תקופת השיקום. ולהפך. ככל שהתקופה הכוללת קצרה יותר כך יקשה יותר על היחיד לבסס את הבקשה ויגדל הנטל להראות את אותן "נסיבות חדשות" המבססות אותה" (הדגשות אינן במקור – ר.א)

לסיכום, בית המשפט עשוי לאשר קיצור תקופת השיקום במקרים בהם היחיד (חייב) מצביע על נסיבות חדשות ועל היות מקור התשלום חיצוני ולא נכסי קופת הנשייה.

מנגד, בית המשפט עשוי לדחות בקשה לקיצור תקופת השיקום גם במקרה וקיימת הסכמה של כלל הנוגעים בדבר (נאמן, נושים וכו').

 

 

 

נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות'.

 

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

דילוג לתוכן